שורש התיקון
שורש התיקון הוא הרחבת המבט להבנה מקפת יותר של המציאות.
האדם מגלה את ההקשרים הרחבים של חייו, את מקומו במעגלים הרחבים של ההתפתחות ובקווים הארוכים של ייעודו הייחודי - ובזאת הוא יוצר את ההכללה המקפת יותר ונעמד על רגליו.
היחיד המבוגר פוגש את הילד שהיה, אותו ילד שפיתח מנגנון הגנה ספציפי כתוצאה מטראומת ילדות, והמבוגר מרחיב את מבטו של הילד, ומאפשר לו להרפות - לגלות דרכים אחרות לשלב את חוויותיו בכלל אישיותו, ולהשכין שלום בין כל חלקיה.
אמונה בתיקון
עיקר הבעיה בקלקול השמחה, והאמונה בתיקון היא המפתח לתיקון עצמו.
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
שורש התיקון הוא השמחה, מפני ששורש הקלקול הוא האמונה בקלקול.
סוחבים פצעים ופסימיות, נרגנויות וטינות, וטורקים את הדלת בפני הגאולה.
התשובה מוחקת את החשבון ופותחת עולם חדש.
התשובה היא מעשית ואופטימית.
התשובה חיה ונושמת בהרף העין של ההווה:
העתיד עדין
וההווה כהרף עין
פרודוקטיביות כעקרון
ההדרכה של חזון חיים, מעוגנת תמיד בעשייה ובנייה במציאות המוחשית של העולם הזה, והיא תמיד ערכית, תמיד מעריכה את המציאות כמקום היצירה וההוויה שלנו, כמפתח לתיקון ותמיכה. כפי שכתב שטקל נגד הפסיביות הפרוידיאנית המנסה להתרחק מהממד הערכי: "הביצוע של אנליזה אמיתית היא יצירת אמנות. הגישה עליה הגן פרויד בעקשנות כזאת, דהיינו, לנתח את המטופל בלא להשפיע עליו ולהניח לו למצוא את דרכו שלו, אינה ראויה למדע המתיימר להיות צורה של תרפיה נפשית. המטפל חייב להיות המורה של המטופל ולהדריך אותו בעדינות לצאת מעולם הפנטזיות שלו אל קרקע המציאות והעבודה; שוב ושוב עליו להציב בפניו ראי של חוסר הפעילות שלו, לגלות לו כיצד הוא עצמו מעוניין לשמר את מחלתו, ולעורר את האנרגיות הבונות שלו". (שטקל, 1950, עמ' 206)
הדרכה פעילה
"... שיטתי חורגת אל מעבר לפסיכואנליזה והופכת לפסיכו-סינתזה ופסיכו-פדגוגיה. המטפל כבר אינו צופה פסיבי בדרמה המתרחשת בנפש המטופל, אלא המחנך, היועץ, המדריך והשותף של המטופל ליצירת תוכנית חיים משופרת, שהמטופל יכול לקבל וליישם". (שטקל, 1950, עמ' 248).
